Museum Memento Mori

במאות ה-16 וה-17 המוות היה שגרת יומיום. מגפות הכול החריבו עד מחצית מאוכלוסיית הערים, מלחמות, רעב והיעדר רפואה יעילה הפכו את חיי האדם לשבריריים עד מאוד.

בתנאים אלה הפכו נזירים קפוצ'ינים את המוות למרכז חייהם הרוחניים. הם ראו בו לא סוף טרגי אלא "מעבר" (Transitus) אל חיי הנצח – ולכן לא הסתירו אותו, אלא הפכו אותו לתזכורת מתמדת לארעיות הקיום. גישה זו, שעוצבה בעידן הקונטרה-רפורמציה, היוותה את הבסיס למסר המרכזי שלהם אל החיים: Memento Mori – "זכור כי תמות".

קריפטות קפוצ'יניות מילאו אותו תפקיד כמו הדרשות: הן לימדו את הקהילה את "אומנות המוות הטוב" (Ars Moriendi). אך במקום מילים השתמשו הקפוצ'ינים בשרידיהם שלהם. אצל הקפוצ'ינים המצבה הייתה הם עצמם – עצמותיהם, שהפכו לארכיטקטורה.

הקריפטה בוויה ונטו נוצרה בין השנים 1631 ל-1870. בשש קפלות המחוברות במסדרון באורך 30 מטר, מרוכזים שרידיהם של כ-3,700 נזירים קפוצ'ינים שנפטרו ברומא מהמאה ה-16 ועד המאה ה-19. העצמות שם אינן מושלכות בערבוביה, אלא מסודרות בדפוסים מורכבים: חוליות יוצרות רוזטות וזרים, צלעות ועצמות הבריח מסודרות בשעוני חול, כוכבים ונברשות, גולגולות יוצרות קשתות וגומחות שבהן עומדים שלדים בגלימות נזיריות, ועצמות האגן והירך משמשות מבני תמיכה. מאחורי הכול מסתתרת משמעות רוחנית עמוקה. כפי שכתב פרנציסקוס הקדוש מאסיזי ב"שיר השמש", המוות הוא "אחותנו הגופנית", שאין לפחד ממנה אלא לקבלה בשמחה כדלת אל חיי הנצח.

לפני הכניסה לקריפטה עוברים המבקרים במוזיאון הקפוצ'ינים. שמונה אולמותיו מספרים את תולדות המסדר מהקמתו במאה ה-16 ועד ימינו, על פשטות החיים, הקרבה לעניים ורוח האחווה שתמיד אפיינו את הקפוצ'ינים. במוזיאון מוצגים גם בגדי כהונה, כלי ליטורגיה, עדויות לפעילות המיסיונרית של המסדר ברחבי העולם, וכן חלק המוקדש לדמויות הנערצות ביותר במסורת הקפוצ'ינית – בהם פליקס הקדוש מקנטליצ'ה והכומר הנערץ מריאנו מטורינו.

אנו מזמינים אתכם למסע יוצא דופן זה – אל עולם שבו עצמות הופכות לאלמנט עיצובי, המוות מדבר על החיים, והתקווה לתחייה הופכת את הכיליון ליופי.